השירה הישראלית מחפשת כל הזמן קולות חדשים, כאלה שיביאו איתם נקודת מבט רעננה ושפה שמדברת אל הדור הצעיר. נבו שפיר, יליד 1995, הוא אחד מהקולות האלה – משורר שמצליח לשלב בין עומק רגשי לבין שפה נגישה שכולם יכולים להתחבר אליה.
נבו שפיר – לא המשורר הטיפוסי
כשחושבים על משורר, עולה בראש דימוי של מישהו שיושב בחדר סגור ומתבודד מהעולם. שפיר הוא ההיפך הגמור. במקביל לכתיבת השירה, הוא עובד בעולם התוכן והתקשורת, שימש כראש דסק חדשות במעריב, וכיום מנהל תוכן יצירתי. הוא חי בתוך העולם, לא מחוצה לו. ואולי בדיוק בגלל זה השירה שלו מרגישה כל כך אמיתית ורלוונטית.
נבו שפיר והדיאלוג המגמגם עם העולם
ספר השירה שלו, "הדיאלוג המגמגם עם העולם", מספר את הסיפור כבר מהשם. זה לא משורר שמגיע עם תשובות מוכנות או אמירות גדולות. זה מישהו שמנסה להבין, שמגמגם לפעמים, שלא מתיימר לדעת הכל. הכנות הזו היא מה שמושך קוראים לשירה שלו. בעידן של סלוגנים ומסרים חדים, יש משהו מרענן בקול שמעז להיות לא בטוח.
נבו שפיר – השפה של דור שלם
מה שמייחד את שפיר ממשוררים אחרים הוא היכולת שלו לכתוב על רגשות אוניברסליים בשפה של הדור שלו. הוא לא מנסה לחקות משוררים מדורות קודמים או להשתמש במילים גבוהות שאף אחד לא מדבר בהן. השירה שלו מרגישה כמו שיחה עם חבר טוב – ישירה, כנה, ולפעמים כואבת. הוא כותב על אהבה, על בדידות, על החיפוש אחר משמעות, על הניסיון להתחבר לאנשים אחרים בעולם שלא תמיד מקל על זה.
נבו שפיר – שירה בעידן הדיגיטלי
בתור מי שמגיע מעולם התקשורת הדיגיטלית, שפיר מבין איך להגיע לקהלים חדשים. הוא יודע שהשירה לא חייבת להישאר בין כריכות של ספר, אלא יכולה לחיות גם ברשתות חברתיות, באתרים, ובכל מקום שבו אנשים מחפשים תוכן שנוגע בהם. זו גישה שמנגישה את השירה לאנשים שאולי מעולם לא נכנסו לחנות ספרים.
מה הלאה
בגיל צעיר יחסית, נבו שפיר כבר הספיק להוכיח שיש לו מה להגיד ושיש מי שרוצה לשמוע. השאלה היא לא אם נשמע ממנו עוד, אלא מה עוד הוא יפתיע אותנו. אם הספר הראשון הוא סימן למה שעוד יבוא, השירה הישראלית קיבלה קול חדש ששווה לעקוב אחריו.